מאסר לעו"ד דוד מילשטיין שהורשע בגניבת כספי לקוחותיו

1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ההוכחות, בשלוש עבירות של גניבה על ידי נפקד. נסיבות הפרשה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין. הנאשם, עורך דין, קיבל לידיו, בשלוש הזדמנויות שונות, פיקדונות כספיים, כספי לקוחותיו ותוך הפרת חובתו כנאמן וכעורך דין, שלח ידו בכספים אלו לשימושו האישי. רק במקרה אחד מהשלושה, נשוא האישום השלישי, השיב הנאשם את כספי הגניבה, ואף זאת באיחור ניכר. סכומי הכסף שנגנבו - משמעותיים ביותר. באישום הראשון, בפרשת געסוס, מדובר היה בסכום של לפחות 155,000 דולר, וזאת במהלך השנים 2000 ו-2001. באישום השני, פרשת משפ' קישון, מדובר היה לפחות בסך של 75,000 ש"ח, נכון ליום 21.6.04. ובאישום השלישי, פרשת משפ' הלמן, מדובר היה בסכום של 40,000 דולר, נכון ליום 15.5.02, שהוחזר לידי המפקידים רק בתחילת שנת 2003, ואף זאת רק לאחר שהוגשה כנגדו תביעה משפטית להשבת הכסף ולתשלום פיצויים. מעשיו אלו של הנאשם נמשכו מאז שנת 2000 ועד שנת 2005. כתב האישום הוגש כנגדו בשנת 2006.

2. על תיאור חומרת העבירה, שליחת יד עורך דין כנאמן בכספי לקוחותיו, כבר נשפך דיו רב, ובע"פ 10996/03, פנחס נרקיס נ' מד"י (לא פורסם), שאף צוטט בהכרעת הדין, אומר ביהמ"ש את הדברים הבאים, המתאימים, בשינויים הנדרשים, לפרשתנו:

"המערער הינו עורך דין, החב חובות אתיקה מקצועית מכח השתייכותו לציבור עורכי הדין. העבירות החמורות שעבר פוגעות בכללי יסוד של הגינות ויושר החלים על עורך דין, וגרמו פגיעה קשה למעמד מקצוע עריכת הדין, ולדמותו של ציבור עורכי הדין בעיני הציבור בישראל. הן יצרו סדק של אי אמון בהגינות וביושרה המוחלטים הנדרשים מעורך דין המקבל על עצמו תפקיד אמון מיוחד. סדרי הגודל האדירים של המעילה, והבוטות המיוחדת שאפיינה את דרך שליחת היד ברכוש לא לו, מעמידים את העבירות שביצע המערער בהיותו עורך דין ברף העליון של החומרה".

3. לטעמי, אכן ענייננו ברף העליון של החומרה. הנאשם, כעורך דין רב ניסיון, המתמחה בעסקאות מקרקעין - כך שאינו יכול שלא להבין את מלוא הנזק הנגרם למרשיו מהתנהגותו - נקלע, ככל הנראה, לקשיים כלכליים, והעביר לכיסו את סכומי הכסף הגדולים המגיעים לחזקתו כנאמן לשימושו האישי, כשאין בידו כל וודאות ואף הרבה פחות מכך, כי יוכל להשיב את הכסף במועד שיידרש לכך. בפרשת געסוס, הנזק שגרם הנאשם הינו כפול ומכופל. אי השבת הפיקדון גררה סכסוכים מרובים וסדרת משפטים נוספת בין בני המשפחה, כשצד אחד טוען כי שילם את הכסף כך שהסכם הפשרה מומש, בעוד שהצד השני טוען להפרת הסכם הפשרה, עקב אי קבלת הכסף, וכידוע, הנאשם הוא שעשה שימוש בכספים אלו ושלח בהם ידו. ביהמ"ש אף שמע את עדותה של גב' קישון כקורבן העבירה המספרת כי בפועל איבדה כל אמון באנשים ובמיוחד בעורכי דין.

4. מנגד, שמעתי מעדי ההגנה שהשמיע הנאשם לזכותו בדבר שירותו המוצלח של הנאשם בצה"ל ובשירות המילואים, ביחידה מיוחדת ומסווגת, שם השקיע עבודה רבה ובהתנדבות, מעל ומעבר, על חברותו עם מכריו, צניעותו ונכונותו לעזור, ואף על מקצועיותו ומומחיותו בעבודתו המשפטית. חבריו נדהמו כששמעו על הסתבכותו והרשעתו בדין. בנוסף לכך מתברר כי מצבו הרפואי בכי רע. התגלתה בגופו מחלת הסרטן, הוא נאבק בה והוא אף סובל מסכרת, שרופאיו אינם מצליחים לאזנה, ותחלואים נוספים. לכל זאת מצטרפת העובדה כי הנאשם כיום פושט רגל, שאיבד את כל כספו ונכסיו, ורישיונו לעסוק בעריכת דין נשלל ממנו, והנה בגילו המבוגר (בן 64 שנה כיום), ולאחר שיסיים לרצות את עונשו, הוא ייוותר חסר כל וחסר מקצוע.

לנאשם אין הרשעות קודמות. הוא ניהל משרד עריכת דין, שנים רבות, לשביעות רצון חלק נכבד מלקוחותיו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהרשעותיו הרבות בקובלנות שהוגשו נגדו לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. מעל"ע 1919/02, הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א יפו נ' דוד מילשטיין, עו"ד (לא פורסם), אנו למדים על שלוש פרשיות בהן הורשע הנאשם, בהן הפר במעשיו ובמחדליו את חובת נאמנותו כלפי מי שהיו לקוחותיו. במקרה אחד מהשלושה, ענייננו בשליחת יד הנאשם בפיקדון לקוחו, כהפרת חובותיו כעורך דין, כשבעניין זה, למזלו הטוב, לא נוהלו הליכים פליליים כנגד הנאשם. בבד"מ 136/06, בפני ביה"ד של הלשכה, שוב מדובר בעבירת משמעת, שבגינה הוטל על הנאשם עונש השעיה של תשעה חודשים, המצטרף לעונש ההשעיה של חמש שנים שהוטל עליו קודם לכן, כמפורט בעל"ע 1919/02 הנ"ל. עוד מתברר, כי לנאשם כעשרים הרשעות קודמות בגין עבירות משמעת. בעל"ע 1919/02 הנ"ל אומר כב' ביה"ד בעניינו של הנאשם, כדלקמן:

"חובת הנאמנות המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו כוללת, בין היתר, חובה לטפל בעניינו של הלקוח במסירות ובשקידה. עורך דין המקבל על עצמו לטפל בעניינו של לקוח, אך במשך שנים מזניח את הטיפול בעניינו, נושא באחריות להפרה חמורה של חובת הנאמנות המוטלת עליו. בכך יש גם משום התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ומשום פגיעה בכבוד המקצוע. יתר על כן: עורך דין הפועל בעניין של לקוחו כדרך שפעל המערער בפרשתנו מעורר ספק ממשי בדבר עצם היותו ראוי וכשיר להימנות עם ציבור עורכי הדין".

5. נראה לי כי בנסיבות פרשתנו, על ביהמ"ש ליתן משקל נמוך לנסיבותיו האישיות של הנאשם, מול חומרת מעשיו וחובת הרתעת הרבים. הפגיעה האנושה באמון הציבור במקצוע עריכת הדין מחייב ענישה קשה ומכאיבה. רק בענישה שכזו יהיה כדי העברת המסר לציבור עורכי הדין על החומרה שבשליחת יד בכספי נאמנות. אמנם, הנאשם נפל מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, אולם אין לו אלא להלין על עצמו. לכך יש להוסיף , לצד החומרה, כי הנאשם כפר באשמתו וניהל משפט ארוך וממושך, תוך נקיטת קו הגנה שעיקרו באמונתו, לכאורה, במועד האירועים, כי מחובתו היתה דווקא שלא להשיב את הפיקדונות לבעליהם. כפי שכבר נאמר, אין בהגנה זו כל ממש. התנהגותו במהלך האירועים ובמשפט מצביעה על ניסיונותיו להתחמק מתוצאות מעשיו החמורים. במהלך חקירתו במשטרה, בחר הנאשם להטעות את חוקריו בגרסת שווא על החזקתו במיליון ש"ח בכספת שבמשרדו. גם כיום, בפנייתו לביהמ"ש, הוא תולה את כישלונו באי הבנתו את המצב המשפטי הנכון. לטעמי, קו הגנה זה רק מצביע על הפסול המוסרי ואי היושר שבאופיו. תמהני כיצד לא רעדה ידו עת נשלחה בכספי אחרים.

בתאריך 13/07/08 הגיש ב"כ הנאשם חוו"ד רפואית - פסיכיאטרית של פרופ' שמואל הניג, בעניינו של הנאשם. עיינתי בכובד ראש באמור בחווה"ד, שבסיומה כותב המומחה שלהערכתו יש מקום שבית המשפט יתייחס לליקוי האישיותי בנאשם בבואו לדון בעונש. המומחה מוצא בנאשם הפרעות אישיות שהביטוי המרכזי להן הוא נתק רגשי וקושי להתמודד עם המציאות, כדבריו - הנאשם פועל כילד קטן מתוך משאלות לב ותוך התעלמות ממציאות קשה העומדת בפניו. ליקוי זה הוא שהביאו בעקיפין להידרדרותו הכלכלית והמקצועית. להכרעת הדין היתה השפעה מהותית לגביו. כיום הוא מביע חרטה אמיתית והוא מקווה כי במסגרת פשיטת הרגל ומכירת נכסיו יוכל להשיב ללקוחותיו לשעבר את כספיהם.

ואכן, ניתן להבין את מצוקותיו האישיות של הנאשם ואת הליקוי האישיותי הפוגם  במקצועיותו, אך אין בכל זה כדי להביא לשינוי ממשי בענישה. הדין הוא הקובע כי אם בוחר הנאשם, כנאמן ללקוחותיו והשולח ידו בכספם, להסתמך על משאלות לב ולא על אפשרות ודאית להשבת הכסף במועד הדרוש, הוא יואשם בגניבת הכסף, ללא שתהיה לפגם באישיותו כדי להוות נסיבה מקילה. הבנה בתחום הרגשי אינה יכולה לשמש להקלה בעונש, שמידתו נגזרת מהעבירה ונסיבותיה. הנאשם אינו חולה נפש והמומחה מדגיש בחווה"ד כי כעורך דין ידע הנאשם והבין היטב את החוק ומגבלותיו וידע להבדיל בין טוב לרע. הנאשם הוא שבחר להתעלם מהתוצאה האפשרית והממשית ממעשיו. על כך עליו ליתן את הדין. בשונה מהמומחה הפסיכיאטרי, הדן אך ורק בנאשם העומד מולו, לביהמ"ש מערכת שיקולים רחבה, הכוללת את השפעת גזר הדין על ערכי החברה ואת הצורך והחובה בהתרעת הרבים.

כידוע, מן הדין כי העונש שיוטל על המערער יהלום את חומרת מעשיו. רמת הענישה המקובלת, כשמדובר בעבירות רכוש המבוצעות תוך פגיעה קשה ביחסי אמון ששררו בין הנאשם וקורבנותיו, הינה עונש מאסר ארוך וחמור ואין כל הצדקה לסטות בפרשתנו מרמת ענישה שכזו. (ראה ע"פ 2037/05 ידין מכנס נ' מד"י (לא פורסם), הוטל עונש מאסר של שש שנים על עורך דין שגנב כמיליון ש"ח מלקוחתו, קטינה. בע"פ 7090/06 אמנון פרידמן נ' מד"י (לא פורסם), כב' ביהמ"ש נמנע מלהתערב בעונש באומרו כדלקמן: (עמ' 3 לפסה"ד):

"לא שוכנענו כי הוכחה עילה כלשהי אשר תצדיק סטייה מהעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי. המערער מעל באמונם של לקוחות אשר שכרו את שירותו כעורך דין, ובאחדים מהמקרים תוצאות מעשיו גרמו לאותם לקוחות תמימים נזקים קשים. אולם, לא רק את שמו הכתים המערער, אלא גם את שמו הטוב של ציבור שלם העושה מלאכתו נאמנה, הואיל ונשמת אפו של מקצוע עריכת הדין הוא האמון שהציבור נותן בו, והתנהגות מן הסוג בה חטא המערער, עלולה לערער אמון זה מן היסוד. זאת ועוד, המערער לא כשל באופן חד פעמי וחריג, אלא בשורה ארוכה של עבירות אשר נמשכו מספר שנים, וקדמו להן מחשבה ותכנון. התנהגות כה קשה וחריגה חייבה את בית המשפט המחוזי להגיב עליה ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו, והן כדי להרתיע את הרבים, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים".

6. ב"כ בעלי הדין הציגו בפני שורה ארוכה של תקדימים לעניין הענישה בעבירות דומות, כשזה מצביע על ענישה מכבידה וזה על זו המקלה עם הנאשם, אך בניגוד לטענותיהם, אין כל מקום לחשב במדויק את סכומי הכסף שנגנבו מול העונש שנגזר, וברור שאין כל נוסחת פלא ובכל מקרה ייגזר הדין על פי נסיבותיו המיוחדות. על כן, גם אם נזקוף לזכות הנאשם את כל אשר טען בא כוחו להקלה בעונש, הרי הכף נוטה לצד החומרה. לא ניתן להתעלם מהנזק שנגרם לציבור הרחב ובמיוחד ללקוחותיו של הנאשם בפרשתנו. הסכומים אותם חייב הנאשם מגיעים למיליון או שני מיליון ש"ח. מעמדו הקודם הנכבד של הנאשם, כעורך דין וכמי שהיה מנהל לשכת רישום המקרקעין בתל אביב יפו, והעובדה כי רוב הכסף לא הוחזר וכנראה אף לא יוחזר, עקב הליכי פשיטת הרגל וריבוי נושיו, מטים את הכף לחובתו.

לעניין הקנס ופיצוי המתלוננים, הרי עתירת התביעה הינה להטיל, בנוסף לעונש מאסר ארוך, גם קנס כבד ופיצוי המתלוננים תוך התחשבות בנזקם האמיתי. עמדה זו אינה מקובלת עליי. ראשית, את הפיצוי העיקרי יקבלו המתלוננים בהליכים האזרחיים, אם יוותר כסף בקופת פשיטת הרגל. ואם לא - ממילא אין בידי הנאשם כל אמצעי תשלום, כך שהנאשם ייאלץ לרצות את המאסר שבמקום הקנס, כשכל תשלום ייזקף תחילה על חשבון הפיצוי. אין כל אינטרס ציבורי בהטלת קנס כבד על פושט רגל, הנותר חסר כל.

7. והערה נוספת המופנית ללשכת עורכי הדין ולעומדים בראשה - לאור ריבוי הרשעות עורכי דין השולחים ידם בכספי פקודות לקוחותיהם, מן הראוי כי מוסדות הלשכה ישקלו אמצעי פיקוח ודיווח בנושא זה ואם כלו כל הקיצין, אולי יש מקום לחייב עורכי דין להפקדת הפיקדונות בחשבון שייפתח ויפוקח על ידי מוסדות הלשכה, ולא בחשבונותיהם הפרטיים.

8. לאור כל האמור לעיל, ורק בהתחשב במצבו הרפואי של הנאשם, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.      60 חודשי מאסר, מהם 30 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, דהיינו הנאשם לא ירצה יתרת עונש זו אלא אם יעבור, תוך שנתיים מיום שחרורו ממאסרו זה, את העבירה בה הורשע או כל עבירה של גניבה.

ב.       קנס כספי בסך של 10,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.

ג.        פיצוי המתלוננים בסך של 30,000 ש"ח, מהם 15,000 ש"ח למתלוננת באישום הראשון, 10,000 ש"ח למתלוננים באישום השני ו-5,000 ש"ח למתלוננת באישום השלישי.